רק האהבה תנצח!
ט"ו באב התשע"ח
רבקה בראיון לעיתון "לאישה" לכבוד חג האהבה.
"רק האהבה תנצח"
בנות ישראל היקרות,
בחרתי להסכים ולהתראיין ביום חג זה, על מנת לשתפכן בסיפור האהבה הפרטי שלי ולטעת בכן כוחות נפש תמיד לבחור בדרך האהבה, גם אם הדרך לא קלה....
שמי רבקה , כיום בת 22, נשואה באושר רב לדובי ,אמא לתאומים מקסימים, חיה בקיבוץ "נווה מדבר" שבנגב.
בעברי , גרתי בשכונת "שערי חסד" בירושלים, שכונה חרדית, סגורה ומסוגרת מפני השפעותיו "ההרסניות" של העולם הסובב אותה. בת הזקונים של ויקטוריה ושאול אברבנל.
את אהובי ,דובי ,הכרתי בזמן לימודיי באולפנה. הוא היה אז קצין בשירות סדיר, שהגיע לערוך הרצאה לי ולבנות כיתתי על שירות בנות דתיות בצה"ל.
לא הרבה מאמינים שקיימת בעולם אהבה ממבט ראשון, אך חי נפשי שכך התחיל סיפור אהבתנו! דובי היה האדם הראשון שהצליח להיות מוקסם מיופיי הפנימי, יש להודות שהחיצוני לפחות בעבר לא היה משהו.... הקסמתי אותו בחיוכי הצנוע, באמירותיי ובשאלותיי במהלך ההרצאה. מאותו רגע הוא דאג להעביר אליי מכתבים בסתר. קשה להאמין, אך במשך שנתיים רק התכתבנו!. הוא היה מספר לי על מטע התפוחים שבמדבר, על הרגלי חייו המתירניים, ואני הייתי מתלוננת בפניו על החיים הקשים בביתי. על השידוכים העלובים שאבי מנסה לארגן לי , על שתיקתה וכניעתה של אמי לרעיונותיו השפלים.
ככל שהרבינו לכתוב זה לזו, כך הלכה ופרחה האהבה בינינו, עד שבגיל שמונה עשרה קמתי ונסעתי אליו אל המדבר!. כן, אני מודעת לכך שזהו מעשה נועז ואמיץ, אך החלטתי לפעול על פי צו ליבי ולהפסיק להיכנע לנורמות החברתיות המצופות ממני.
המעשה עורר זעזוע ותדהמה. הוריי כמובן ניסו להסתיר את העניין מבני הקהילה. אמי הגיעה עד לקיבוץ במטרה לגרור אותי חזרה הביתה. כן, כן, היא הבטיחה לאחותה שרה ,שאפילו בשערותיי היא גוררת אותי חזרה לשכונה, אולם לאחר שהות של יממה במחיצתי ובמחיצתו של דובי היא כבר הבינה שמשימתה לא תצא אל הפועל... גם היא הוקסמה מאהבתו כלפיי.
כיום, ברוך השם, (כן, אני עדיין מאמינה בו, אך בדרכי שלי...) הוריי בקשרים מצוינים איתי. נהנים לבקר בקיבוץ ולשחק עם נכדיהם המתוקים, מעריכים ומעריצים את דובי ושמחים באהבתנו ובאושרנו!
ולכן , המסר שלי ביום חג זה: אל תוותרו על אהבת אמת! האהבה תמיד תנצח!
רבקה בראיון לעיתון "לאישה" לכבוד חג האהבה.
"רק האהבה תנצח"
בנות ישראל היקרות,
בחרתי להסכים ולהתראיין ביום חג זה, על מנת לשתפכן בסיפור האהבה הפרטי שלי ולטעת בכן כוחות נפש תמיד לבחור בדרך האהבה, גם אם הדרך לא קלה....
שמי רבקה , כיום בת 22, נשואה באושר רב לדובי ,אמא לתאומים מקסימים, חיה בקיבוץ "נווה מדבר" שבנגב.
בעברי , גרתי בשכונת "שערי חסד" בירושלים, שכונה חרדית, סגורה ומסוגרת מפני השפעותיו "ההרסניות" של העולם הסובב אותה. בת הזקונים של ויקטוריה ושאול אברבנל.
את אהובי ,דובי ,הכרתי בזמן לימודיי באולפנה. הוא היה אז קצין בשירות סדיר, שהגיע לערוך הרצאה לי ולבנות כיתתי על שירות בנות דתיות בצה"ל.
לא הרבה מאמינים שקיימת בעולם אהבה ממבט ראשון, אך חי נפשי שכך התחיל סיפור אהבתנו! דובי היה האדם הראשון שהצליח להיות מוקסם מיופיי הפנימי, יש להודות שהחיצוני לפחות בעבר לא היה משהו.... הקסמתי אותו בחיוכי הצנוע, באמירותיי ובשאלותיי במהלך ההרצאה. מאותו רגע הוא דאג להעביר אליי מכתבים בסתר. קשה להאמין, אך במשך שנתיים רק התכתבנו!. הוא היה מספר לי על מטע התפוחים שבמדבר, על הרגלי חייו המתירניים, ואני הייתי מתלוננת בפניו על החיים הקשים בביתי. על השידוכים העלובים שאבי מנסה לארגן לי , על שתיקתה וכניעתה של אמי לרעיונותיו השפלים.
ככל שהרבינו לכתוב זה לזו, כך הלכה ופרחה האהבה בינינו, עד שבגיל שמונה עשרה קמתי ונסעתי אליו אל המדבר!. כן, אני מודעת לכך שזהו מעשה נועז ואמיץ, אך החלטתי לפעול על פי צו ליבי ולהפסיק להיכנע לנורמות החברתיות המצופות ממני.
המעשה עורר זעזוע ותדהמה. הוריי כמובן ניסו להסתיר את העניין מבני הקהילה. אמי הגיעה עד לקיבוץ במטרה לגרור אותי חזרה הביתה. כן, כן, היא הבטיחה לאחותה שרה ,שאפילו בשערותיי היא גוררת אותי חזרה לשכונה, אולם לאחר שהות של יממה במחיצתי ובמחיצתו של דובי היא כבר הבינה שמשימתה לא תצא אל הפועל... גם היא הוקסמה מאהבתו כלפיי.
כיום, ברוך השם, (כן, אני עדיין מאמינה בו, אך בדרכי שלי...) הוריי בקשרים מצוינים איתי. נהנים לבקר בקיבוץ ולשחק עם נכדיהם המתוקים, מעריכים ומעריצים את דובי ושמחים באהבתנו ובאושרנו!
ולכן , המסר שלי ביום חג זה: אל תוותרו על אהבת אמת! האהבה תמיד תנצח!
תגובות
הוסף רשומת תגובה