הסיפור על כורך הספרים ואשתו
אחת הדרכים בהן אני משתמש כדי ליצור עניין בסיפור בקרב תלמידי הוא המצאת או חיבור דיאלוג בין תלמידים שבו התלמידים מנסים להבין את היצירה, לעמוד על בעיות כלשהן וכן לבטא כל דבר ביחס ליצירה. גם במדרש זה 'אשתי אהובתי בואי נרקוד', כותרת שהעניק הסופר פנחס שדה לסיפור וכן לקובץ סיפורים חסידיים שהוא ערך בזמנו, אני נוקט בשיטה זו תוך חשיבה על מה שעשוי לעניין את התלמידים. הדוברים הם שני תלמידי כיתה ט1: יניב ועידו. לעיתים אני משלב הומור, אירוניה עצמית ועוד...
עידו: תזכיר לי יניב, איך בזמנו אפיין ז'יל סוג כזה של סיפור, אני מתכוון כאילו למבנה שלו?
יניב: תן לי להיזכר, אה, כן. זה סיפור בתוך סיפור.
עידו: אתה צודק: סיפור בתוך סיפור, כאילו ישנו סיפור מסגרת ובתוכו הסיפור העיקרי.
יניב: הבנת. יפה מאד.
עידו: אבל למה בכלל צריך סיפור מסגרת? הרי אפשר היה להסתפק בסיפור עצמו, הסיפור על כורך הספרים המסכן שהשלים עם העובדה שהפעם הוא יקבל את השבת בצום ולא כפי שמקובל.
יניב: זו שאלה מאד יפה. אני לא יודע אם יש לי תשובה מספקת, אבל תראה הסיפור עצמו מתחיל עם רבי ישראל בעל שם טוב. אתה מבין. בליל יום שישי בערב הוא פרץ בצחוק לעיני חסידיו. דבר לא שכיח. אתה מבין. כאילו הוא הסיבה לכל הסיפור נפלא הזה. איך דמות נפלאה, קדושה ויוצאת דופן פורצת בצחוק בלא סיבה נראית לעין בערב שבת? כאילו, משהו מוזר חוו חסידיו.
עידו. טוב, אם אתה אומר, אז אני מקבל. השאלה אם זה היה מקובל במבחן?
יניב: עזוב את המבחן. מה שחשוב זה המשמעות, כאילו למה באמת צחק הרבי הגדול במקום ובשעה שהוא לא היה צריך...
עידו: באמת למה?
יניב: אני לא רוצה סתם ככה לומר לך את התשובה. אתה חייב להתאמץ. האמת שגם לי לא ברורה לי לחלוטין התשובה. אני רק משער, חושב, אבל בינתיים אני נהנה מהסיפור, מהעובדה שהכל בא על מקומו: כורך הספרים ואשתו קיבלו את השבת כמו שצריך, רקדו ושמחו לא רק פעם אחת אלא גם שלוש פעמים.
עידו: וגם זכו בבן.
יניב: נפלא, לא סתם בן, אלא בן זקונים, כי הם היו כבר זקנים. וגם נולד להם בן שהוא עצמו יהיה רבי גדול, גדול מאד.
עידו: זה סיפור שהכל בו מסתדר.
יניב: אני מסכים ולא מסכים אתך.
עידו: למה?
יניב: כי, תשמע, כורך הספרים הזה היה בקונפליקט מסוים.
עידו: קונפליקט?
יניב: מצד אחד הוא היה חייב לקבל את השבת כמו שצריך אך מצד שני הוא לא היה מוכן לקבל שום צדקה או נדבה כדי לקבל את השבת כפי שהיה רגיל. הוא גם הכריח את אשתו שלא לבקש שום נדבה או עזרה.
עידו: מה אתה אומר? הוא היה מוכן להעמיד פנים שהכל בסדר אצלו ובלבד שלא יזדקק לטובת אחרים? פה אני קצת מתקשה.
יניב: אני מבין אותך. גם אני שואל: אם השבת נתפסה בעיניו כערך עליון, אז מדוע הוא לא עשה את הדבר הנחוץ כדי לכבד את השבת, כלומר, לפנות למישהו, לקופת הציבור? קרה כאן דבר נפלא. לא הייתי אומר נס, אבל, בעיני אנשים מאמינים, אכן התרחש נס כי אשתו מצאה אותן כפפות שאפשרו לה להכין ולקבל את השבת כפי שצריך.
עידו: אז כאילו למה הם רקדו?
יניב: שאלה יפה מאד. התשובה פשוטה. אבל האמת היא שתתכנה הרבה תשובות. הכל התערבב אצל שני בני הזוג: החרדה, המצוקה הנפשית, רגשות אשם, ותחושה של משהו גדול שקרה להם. כל זה גרם לפרץ אדיר של שמחה שהתבטאה בריקוד.
עידו: אז למה הרבי צחק שלוש פעמים?
יניב: כי הוא תפס שגם המלאכים צחקו והשתתפו בשמחת שני בני הזוג הפשוטים. כאילו הם זכו לאישור מלמעלה. הרי ריקוד גשמי כזה איננו נהוג בקרב החסידים. הריקוד הזה מאחד ביניהם.
עידו: תודה, איכשהו אני קצת מבין את הסיפור. רק את הסיום אני צריך לחשוב עליו. באמת סיפור מקסים.
עידו: תזכיר לי יניב, איך בזמנו אפיין ז'יל סוג כזה של סיפור, אני מתכוון כאילו למבנה שלו?
יניב: תן לי להיזכר, אה, כן. זה סיפור בתוך סיפור.
עידו: אתה צודק: סיפור בתוך סיפור, כאילו ישנו סיפור מסגרת ובתוכו הסיפור העיקרי.
יניב: הבנת. יפה מאד.
עידו: אבל למה בכלל צריך סיפור מסגרת? הרי אפשר היה להסתפק בסיפור עצמו, הסיפור על כורך הספרים המסכן שהשלים עם העובדה שהפעם הוא יקבל את השבת בצום ולא כפי שמקובל.
יניב: זו שאלה מאד יפה. אני לא יודע אם יש לי תשובה מספקת, אבל תראה הסיפור עצמו מתחיל עם רבי ישראל בעל שם טוב. אתה מבין. בליל יום שישי בערב הוא פרץ בצחוק לעיני חסידיו. דבר לא שכיח. אתה מבין. כאילו הוא הסיבה לכל הסיפור נפלא הזה. איך דמות נפלאה, קדושה ויוצאת דופן פורצת בצחוק בלא סיבה נראית לעין בערב שבת? כאילו, משהו מוזר חוו חסידיו.
עידו. טוב, אם אתה אומר, אז אני מקבל. השאלה אם זה היה מקובל במבחן?
יניב: עזוב את המבחן. מה שחשוב זה המשמעות, כאילו למה באמת צחק הרבי הגדול במקום ובשעה שהוא לא היה צריך...
עידו: באמת למה?
יניב: אני לא רוצה סתם ככה לומר לך את התשובה. אתה חייב להתאמץ. האמת שגם לי לא ברורה לי לחלוטין התשובה. אני רק משער, חושב, אבל בינתיים אני נהנה מהסיפור, מהעובדה שהכל בא על מקומו: כורך הספרים ואשתו קיבלו את השבת כמו שצריך, רקדו ושמחו לא רק פעם אחת אלא גם שלוש פעמים.
עידו: וגם זכו בבן.
יניב: נפלא, לא סתם בן, אלא בן זקונים, כי הם היו כבר זקנים. וגם נולד להם בן שהוא עצמו יהיה רבי גדול, גדול מאד.
עידו: זה סיפור שהכל בו מסתדר.
יניב: אני מסכים ולא מסכים אתך.
עידו: למה?
יניב: כי, תשמע, כורך הספרים הזה היה בקונפליקט מסוים.
עידו: קונפליקט?
יניב: מצד אחד הוא היה חייב לקבל את השבת כמו שצריך אך מצד שני הוא לא היה מוכן לקבל שום צדקה או נדבה כדי לקבל את השבת כפי שהיה רגיל. הוא גם הכריח את אשתו שלא לבקש שום נדבה או עזרה.
עידו: מה אתה אומר? הוא היה מוכן להעמיד פנים שהכל בסדר אצלו ובלבד שלא יזדקק לטובת אחרים? פה אני קצת מתקשה.
יניב: אני מבין אותך. גם אני שואל: אם השבת נתפסה בעיניו כערך עליון, אז מדוע הוא לא עשה את הדבר הנחוץ כדי לכבד את השבת, כלומר, לפנות למישהו, לקופת הציבור? קרה כאן דבר נפלא. לא הייתי אומר נס, אבל, בעיני אנשים מאמינים, אכן התרחש נס כי אשתו מצאה אותן כפפות שאפשרו לה להכין ולקבל את השבת כפי שצריך.
עידו: אז כאילו למה הם רקדו?
יניב: שאלה יפה מאד. התשובה פשוטה. אבל האמת היא שתתכנה הרבה תשובות. הכל התערבב אצל שני בני הזוג: החרדה, המצוקה הנפשית, רגשות אשם, ותחושה של משהו גדול שקרה להם. כל זה גרם לפרץ אדיר של שמחה שהתבטאה בריקוד.
עידו: אז למה הרבי צחק שלוש פעמים?
יניב: כי הוא תפס שגם המלאכים צחקו והשתתפו בשמחת שני בני הזוג הפשוטים. כאילו הם זכו לאישור מלמעלה. הרי ריקוד גשמי כזה איננו נהוג בקרב החסידים. הריקוד הזה מאחד ביניהם.
עידו: תודה, איכשהו אני קצת מבין את הסיפור. רק את הסיום אני צריך לחשוב עליו. באמת סיפור מקסים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה